אבטלה מבחירה - כשהאבטלה "משתלמת יותר"
קוראים לזה “אבטלה מבחירה“.
א.נשים לא רוצים לחזור לעבודה. אין להם הכנסה קבועה או קצבה, אבל הם מעדיפים להיסמך על חסכונות או הכנסות של בן משפחה אחר ולא מוכנים לחזור לעבודה.
יש מי שמזדעזעים מהנתונים אבל בעבודה שלי, אני רואה את שני צידי המשוואה – כסמנכ”ל מש”א בעבר וכיום יועץ לארגונים ומטפל רגשי (גם בתחום הקריירה) – אני לא מופתע שהתופעה נמשכת.
שורה תחתונה: העובדים מבקשים לבחור מחדש!
בינתיים המצב (אבטלה מבחירה) לא מוכר ברמת הקנה המידה שלו. ארגונים מפרסמים משרות וכלום. “רואים את זה היטב בפער בין מספר המובטלים שלא מקבלים הכנסה למספר הצומח של משרות פנויות שמחכות להם, והם לא באים”.
מעסיקים משוועים לעובדים והתופעה של התפטרות ומובטלים ממשיכה לגדול בארץ ובעולם.
מדובר בשילוב של כמה גורמים, החל מחישוב מסלול מחדש לגבי הקריירה וההיקף שלה בחיינו, שחיקה, חיפוש איזון בין עבודה למשפחה וחיים. אבל זה יותר מזה –
למה קורת אבטלה מבחירה ?
למה קורת אבטלה מבחירה ?
מעל לכל מרחף בעיקר משבר האמון בין עובדים למעסיקים שהוציאו אותם לחל”ת כפוי. עובדים גילו שנאמנותם למקום העבודה הפכה בזמן הקורונה לחד צדדית. היא לא זכתה לנאמנות הדדית מצד המעסיקים.
על פי הסקר המצוטט בכתבה: “לפני כמה שנים שיעור תחלופה בריא של עובדים בארגון היה 10% בשנה, כיום זה 25%-30%”
אז מה השנקל שלי פה לארגונים מגייסים?
1. להמשיך לשחק ב”אוטוטו זה יחזור למה שהיה מקודם”, זה לא ריאלי.
אי אפשר ולא כדאי להתעלם משנתיים וחצי של קורונה (והנה תיכף מגיע גל נוסף כזה). ארוע משנה חיים כל כך דרמטי משאיר עקבות בכולנו: נפשית, כלכלית, חברתית וכן, גם תעסוקתית.
2. כארגון חשוב להבין במציאות ה(פוסט) קורונה: מה עובדים מחפשים היום? (מסתבר היברידיות)
א. איך עובדים תופסים היום ארגון? מקום עבודה נתפס כ-“תחנה” ולא עבודה לכל החיים!
למה? כי אם נלך למילנאילז ואחורנית יותר בדורות שעובדים כיום: אז הנה הגיעה מגיפה ושינתה הכל וארגון ומנהל שחשבתי שיהיה פה תמיד, הוציא אותי לחל”ת ולא שאל לשלומי אפילו במשך שבועות וחודשים או בדק איך אני מתמודד.
ואם נלך לדור ה-z אז מראש הציפייה היא על ספרינטים כאלו ואחרים בארגונים ורבים מתוכם מדברים על מתכונת משולבת של שכיר במס’ מקומות או שכיר ופרילנס או שכיר ועצמאי או… כזה מין. הבנה שיש הרבה יותר בחירה ואחריות אצלהם.
ב. אז מה הופך ארגון מ”עוד” תחנה לארגון משמעותי בכל זאת? ארגון שלא מפחד לדבר איתי על היום שאחרי התפקיד הזה.
ארגון שמבין שיש לי מעגלים נוספים בחיים שחשובים לא פחות! מהעבודה שלי. ארגון שמוכן מעבר לשכר, תנאים וכל מיני הטבות גם להכיר ולפגוש אותי דרך הערכים שלי. לדבר את מה שהוא מביא לעולם מעבר לשורת הרווח.
בקיצור, ארגון שרוצה להיות חלק מהמציאות שבה אני חי (תלוש השכר המוטיבציוני) ולא רק מתלוש השכר הולך לבנק.
*
ועד שימצאו ארגון כזה? מי הם אותם עובדים שבחרו לעזוב עבודה לפני שמצאו אחרת? איך השתנתה דרמטית תפיסת העבודה שלהם ומה הסיבות? הכל בכתבה בלינק למטה.
נ.ב.
יש כבר מחקרים שמדברים על “תופעת הבומרנג” של היום שאחרי. כלומר שהעובדים יבינו שבחוץ אין משהו כל כך אחר ויבקשו לחזור… אבל אנחנו עוד לא שם ולא כל כך בטוח שארגונים יכולים לחכות עד שזה יקרה.
