בפוסט הקודם כתבתי על פגישת הייעוץ שלי עם לירון (שם בדוי) מנהל שאני מלווה בייעוץ אישי.
הפעם ב”תמונת מראה” אני מביא את החוויה שלי באותה פגישה.
הוא נכנס ולא מפסיק לדבר ולדבר. מספר את הנקודות הכי אישיות והכי כאובות שלו מיד עם תחילת הפגישה. ואני יושב מולו מוצף קצת מכל המידע הזה בעצמי.
הרגשות נעים בתוכי בין – איזה באסה, כמה קשה לו. הוא ממש סובל וזה לא מגיע לו. לבין – רגע, איפה האחריות שלו על המצב? מה הוא עושה שמעביר את המסר ככה?
ובבליל המחשבות שלי עולה גם הביקורת בתוכי על שהוא שופך את הכל בפני אדם זר. כלומר, בכל זאת הכרנו לפני שנייה.
ואולי הביקורת הזו היא רק ניסיון הגנה שלי על עצמי כשבמקביל בפנים מתחילה להתבשל לי איזו מחשבה שאולי יש פה ציפיה. ציפייה שלו ממני שאהיה קוסם. ואשנה את המציאות שלו. קוסם שישנה הכל, כך שאחרי פגישות הייעוץ שלנו, הוא יהפוך את עורו ויהיה למנהל מוביל.
ועם המחשבה הזו מתחיל גם לחץ בתוכי כי אם יש ציפיות אז גם יש אכזבות. ואז? אני לא יכול להיות ממש בהקשבה.
ואני מזכיר לעצמי לנשום.
הוא מוצף. ומציף גם אותי: “לא אתה תשנה את המציאות שלו,. בטח לא בפגישה אחת אפילו לא בכמה. זה תהליך.” אני משנן לעצמי שוב ושוב, אבל הצורך שלי להיות שקוף חזק ממני ואני מבקש ממנו שנייה לעצור את השצף שלו. “אני רוצה שנעשה איזשהו תיאום ציפיות בנינו לגבי התהליך. לא יהיו פה קסמים” אני אומר ומסתכל עליו בחשש.
הוא בטח חושב שאני לא רציני, הוא עכשיו מאוכזב שזה היועץ שהוא קיבל ולא כזה ש”יתקן” אותו. הוא שותק ושואל:” אז מה כן יהיה?”
“שיחה בטוחה. בלי גבולות לגבי מותר ואסור ואני מבטיח להקשיב ולהגיד לך מה אני שומע…” עכשיו יש לו ציפייה בעיניים. ואני ממשיך: “אבל את התהליך הזה אתה תוביל ואם יהיה שינוי, אתה תייצר אותו. אני מבטיח להיות פה איתך, אבל אתה תוביל”.
נראה לי שהוא קצת מאוכזב ואני חושש שזה באשמתי, שלא סיפקתי את הסחורה.
“אז איפה היינו? בדיוק סיפרת לי על הקבוצת וואטסאפ שלא שיתפו אותך…” אני מחזיר את השיח בנינו בחזרה אליו. עכשיו אחרי שהוצאתי את הרעש מתוכי, אני פנוי להקשיב לו.
מה אתכם? אתם מאמינים בלהוציא את הרעש מתוכנו או שלפעמים עדיף לשתוק ולא לאכזב את הצד השני?
תכתבו לי. אשמח לשמוע
תודה וחג שמח!