"הלכתי לאיבוד. כל כך רציתי את הקידום הזה ועכשיו אני חושבת שזו היתה אולי טעות בכלל". בחודשים האחרונים אני מלווה מנהלת משאבי אנוש שקפצה בדרג הניהולי שלה ועתה היא חברת הנהלה. לימור, מלאת מוטיבציה להוכיח שהיא אכן ראויה להיות "שם". מגיעה לישיבות ההנהלה אחרי שלמדה

לאימא שלי ז"ל היה טקס כל שנה ב31.8. לא בלונים, ממתקים או אפילו ברכה מרגשת. היא לא היתה אימא של מחוות מרגשות. או הפגנת רגשות מדי. היינו הולכים לישון, אחי הגדול, אחותי הקטנה ואני. ובבוקר? 3 ערימות היו מחכות לנו בסלון. ערימה לכל אחד ואחת.

זהו. זו התחייבות. לפחות ככה מרגיש. לא עוד פוסטים שהולכים ובאים סטוצים מזדמנים ברשת של כולם אלא קשר. מעמיק. החלטי. עם כתובת ומילה. מחוייבות. אין לי מושג איך זה יראה באמת אבל אני מתרגש כי סופסוף מרגיש שיש לי בית. או לפחות חדר. חדר. של