בלוג

היה זה הילד הקטן שאמר לכרובי לפני שנים את המשפט האלמותי ברחוב סומסום:
"אני לא רוצה להיות כאן, אני רוצה להיות שם"
ובתכלס? אני לא. עוד לא "שם" וכבר לא ממש "כאן".

בין כל הטלפונים והסמסים היו אנשים שרצו להיפגש לפגישת תיקשור איתי. בהתחלה התייחסתי לזה כאל פגישת ייעוץ לכל דבר שאני עושה. בכל זאת ייעוץ (ארגוני) למנהלים ובכלל ייעוצים של קריירה וניהול אני עורך שנים. אז מה הבעיה? אז זהו שזה לא אותו דבר. יותר מזה

טוב, אז שבוע אחרי עבר… וטלפונים וסמסים מרגשים מכל מיני אנשים שרוצים להבין, לשאול ולהיפגש. ואני? מוצף ומבולבל. בטוח חלק מהזמן שזו טעות ושאוטוטו הכל יחזור לקדמותו וישכח. וחלק אחר בתוכי יודע שזה באור ועכשיו עלי להיות פה, נוכח. יועץ ארגוני- רוחני. כמה זמן גילגלתי

טוב, אז לא כתבתי מלא זמן. ויש לי מלא תירוצים (די עלובים) למה לא כתבתי. ויש גם סיבה אחת אמיתית. לא כתבתי כי אני בשינוי. ממש כזה מטלטל. שינוי שאני עדיין לומד להגדיר אותו לעצמי, כל יום עוד קצת. לפני שלושה שבועות בערך יצאתי בפוסט

אז אחרי 24 שעות שהפוסט באוויר הבנתי שקרה שינוי. לא כי אני השתנתי, כמו שהרשיתי לעולם לראות אותי באור אחר, מלא יותר. יום אחרי פרסום הפוסט, נפגשנו עם חברות-משפחה ל"על האש" של יום העצמאות ואז בעקבות הפוסט הן ביקשו שאפתח להן בקלפים… פתחתי והיה לי בלק אאוט!

בפוסט הקודם כתבתי על פגישת הייעוץ שלי עם לירון (שם בדוי) מנהל שאני מלווה בייעוץ אישי. הפעם ב"תמונת מראה" אני מביא את החוויה שלי באותה פגישה.

"אני מרגיש שלא משנה מה אני עושה וכמה מרוצים ממני בשטח זה לא ממש חשוב להם למעלה שם בהנהלה. יש מין משחק שאני לא מכיר את הכללים שלו ואז לא משתפים אותי."

ע"פ פרופ' יובל חובה לשנות את היחס שלנו לכישלון בכדי שנוכל בסופו שלדבר באמת להצליח. מסוכמים פה 30 וקצת נקודות מהרצאה מרתקת של פרופ' יורם יובל לגבי "איך להצליח"

הקונפליקט הזה אם להסתכן בכישלון, מגיע אלינו מדי יום. מההחלטה בסוף היום כשאנחנו מורעבים, כי לא הספקנו לשבת מסודר ולאכול, אם להתאפק עכשיו מלאכול את מה שמיותר לגופנו. דרך הבחירה להתעמת או שלא בשיח מעצבן עם קולגה במשרד, ועד הפחד הזה להיות פתטי אם נעז להגשים חלום שלנו ולהוציא את הספר שאנחנו כל כך רוצים.