לאימא שלי ז"ל היה טקס כל שנה ב31.8. לא בלונים, ממתקים או אפילו ברכה מרגשת. היא לא היתה אימא של מחוות מרגשות. או הפגנת רגשות מדי. היינו הולכים לישון, אחי הגדול, אחותי הקטנה ואני. ובבוקר? 3 ערימות היו מחכות לנו בסלון. ערימה לכל אחד ואחת.

זהו. זו התחייבות. לפחות ככה מרגיש. לא עוד פוסטים שהולכים ובאים סטוצים מזדמנים ברשת של כולם אלא קשר. מעמיק. החלטי. עם כתובת ומילה. מחוייבות. אין לי מושג איך זה יראה באמת אבל אני מתרגש כי סופסוף מרגיש שיש לי בית. או לפחות חדר. חדר. של