בלוג

אתמול סיימתי (שוב) גן חובה במסיבה בבית העם. מיקה שלי סיימה. עוד דקה בערך תעלה לכיתה א'. אבל עם נחמה הגננת, גם אנחנו ההורים עברנו תהליך. לפעמים אתה פוגש אשת חינוך שהיא מנהיגה. מנהיגה שיודעת את הדרך ומתווה אותה. לא רק לילדים בגן, אלא גם

במדינה אחרת, במציאות קצת שונה אני עונה לך ואת גם עונה. לאן נעלמו ענני השפיות? וקולות אחרים חזקים אלימים מדברים את השיח שלי ושלך. ואין מענה וכשיש מענה הוא מוסת ומושתק ומודר. את הולכת הופכת תמונה דהויה של מה שהיה ואני נמחק בתוכה מאבד את

יש לה הכל ליורשת העשירה הזו. ההורים שלה הקימו בעצמם את אחת החברות המצליחות ביותר בתחומן ולה, לנסיכה נותר רק להיכנס ולבחור מה תרצה לעשות שם. אבל במשרדים עם הלוגו המוכר בכל הארץ ואפילו בעולם, ישנו משרד אחד עצוב. ירדן, קוראים לה, ליורשת. היא עם

את ההשראה הארגונית אנחנו נוטים לחפש לרוב בקרב המנהלים שלנו, בחדרי ההנהלה שבארגון. יש ציפייה כזו שהם יהיו יוצרי ההשראה בארגון. וזה נכון. לפעמים. אבל לעיתים, דווקא יהיה זה עובד אחד שיכול להאיר השראה לארגון. במקרה של עידו בעיני זוהי השראה של אומץ. האומץ להעז.

"הלכתי לאיבוד. כל כך רציתי את הקידום הזה ועכשיו אני חושבת שזו היתה אולי טעות בכלל". בחודשים האחרונים אני מלווה מנהלת משאבי אנוש שקפצה בדרג הניהולי שלה ועתה היא חברת הנהלה. לימור, מלאת מוטיבציה להוכיח שהיא אכן ראויה להיות "שם". מגיעה לישיבות ההנהלה אחרי שלמדה

לאימא שלי ז"ל היה טקס כל שנה ב31.8. לא בלונים, ממתקים או אפילו ברכה מרגשת. היא לא היתה אימא של מחוות מרגשות. או הפגנת רגשות מדי. היינו הולכים לישון, אחי הגדול, אחותי הקטנה ואני. ובבוקר? 3 ערימות היו מחכות לנו בסלון. ערימה לכל אחד ואחת.

זהו. זו התחייבות. לפחות ככה מרגיש. לא עוד פוסטים שהולכים ובאים סטוצים מזדמנים ברשת של כולם אלא קשר. מעמיק. החלטי. עם כתובת ומילה. מחוייבות. אין לי מושג איך זה יראה באמת אבל אני מתרגש כי סופסוף מרגיש שיש לי בית. או לפחות חדר. חדר. של