“אני מרגישה שהיא לא מעריכה אותי. אני ממש אוהבת את העבודה שלי, יש לי כל כך הרבה מה לתת לארגון, לאנשים אבל היא (המנהלת שלי ) כל פעם מחדש מפרקת בתוכי משהו ואז יותר קשה לי להתחיל שוב”
שקט בחדר.
שומעים את האנשים בבניין עולים ויורדים, דיבורים במסדרונות ובמשרדים ליד.
הגרון שלי יבש, ואני מרגיש שאין לי משהו חכם להגיד בשלב הזה.
היא יושבת מולי זקופה על הכסא השחור.
על השולחן הנקי ערימות דפים מסודרות בצד, כוס קפה בספל חרסינה מונחת בין ידיה ומסך מחשב פתוח עם הנתונים של הדוח שהיא מכינה עכשיו עליו.
הבטן שלי מתכווצת מהאמירה הזו, שהיא שיחררה.
לקח לה הרבה זמן לבטוח בי ולשתף, ומרגע שהיא אמרה אותה, משהו אחר נהיה בחדר.
מרגיש לי שעכשיו לא נכון לשאול שאלות או לשקף.
עכשיו זמן להקשיב.
בשיער אדום, קצר ומטופח, לבושה ז’קט מונח על כתפיים צרות.
עינים ממוסגרות במשקפיים נטולי מסגרת, היא מסתכלת לי בעיניים ישירות מבלי למצמץ.
דומעת.
היא לא פרייארית, מירב (שם בדוי) המנהלת שאני מלווה בייעוץ. מביאה איתה ניסיון מרשים של ניהול בארגונים מובילים בתפקידים מאתגרים תחת לחץ, תנאים משתנים והמון קבלת החלטות במציאות מורכבת עם עמימות ומתח.
היא יודעת ומצליחה לסחוף אחריה עשרות וגם מאות עובדים בתפקידים שמילאה כמנהלת.
ועדיין, זה לא משנה.
כמו כולנו, גם מירב רוצה שיראו אותה. שיפרגנו לה. שיגידו לה מילה טובה. שהמנהלת שלה תגיד לה מילה טובה.
היא מאמינה במשמעות של העשייה שלה. מאמינה בערך שהיא נותנת לעובדים, לארגון, למנהלים, למנהלת.
ואת המילה של המנהלת שלה, מילה טובה, מפרגנת – היא לא מקבלת.
מפגישת ייעוץ לפגישה, הולך ונגמר לה האוויר.
שבוע שעבר התקשרה מאושרת לספר שהמנהלת פירגנה לה במייל על פרויקט שהשקיעה ועבדה שעות רבות.
מייל.
לה זה היה כל כך משמעותי.
"כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל"
