איך זה קורה שפתאום כל הטוב הזה הופך למעיק?
כשאני מנסה לחשוב איך זה קורה, אני חוזר כמה שבועות אחורנית… לקיץ.
הכל איטי והכל נראה תקוע. אוטוטו החופש יגמר ואז “אחרי החגים” יתחילו. כלומר עוד חופש, רק מסוג אחר.
והתוכניות, התכנונים נערמים לתקופה של “אחרי”. וכמו בחנות צעצועים אני רוצה “גם, ו”גם ו”גם”.
במקרה שלי רוצה ללמוד בסדנת כתיבה, רוצה להמשיך בעריכת הספר שירים שלי להתחיל סדנת מיינדפולנס. רוצה גם ללמוד קצת על בודהיזם. ואת וכל זה? מדי שבוע. כלומר ראשון, שלישי ושישי. חוץ מזה, להיות גם אבא ובנזוג וכמובן להתפרנס ולשלם את כל הטוב הזה.
אז נרשם. גם וגם וגם.
ואחרי החגים מגיעים, קצת מדשדשים והנה מתניעים ונכנסים לדרך. רק שאז בין לבין, אני מגלה שאין לי אוויר.
שלרוץ מסדנא שהעברתי למנהלים, לסדנא שאני לומד בה, מפגישות ייעוץ קריירה לסדנת כתיבה, מהרצאה בסוציולוגיה להרצאה בהתנהגות ארגונית ובין לבין לשלב גם קצת זמן “אבא” ואולי טיפה לנשום ו… לא כיף לי.
אני עסוק לחשב מתי הגעתי (איחרתי, אם נדייק) ובעיקר מתי מסיים כדי לראות מה אספיק לעשות עוד הערב, מה אצטרך לעשות מחר על הבוקר ובעיקר כמה אספיק לישון. ואני כל כך אוהב לישון. אני גם ממש ממש טוב בזה.
לאט לאט אני רואה איך כל הסדנאות שלי שכל כך רציתי ללמוד בהן, הופכות להיות “מטלות”.איך כל האנרגיה של “רציתי” מתחלפת והופכת ל”צריך”. לוקחים לי כמה ימים שהופכים לשבועות, אבל לבסוף אני נעצר.
לעצור, להקשיב ולתכנן מחדש את הנתיב.
אני נושם נשימה עמוקה ומקבל להחליט מחדש. לבחור שוב מה אני יכול, רוצה ומסוגל. ומה אני “רק” רוצה. ומול הרצון הזה לבדוק מה המחירים שאני מוכן לשלם ומה אני לא מוכן לשלם. אז עם הסדנת כתיבה וכתיבת הספר שלי עשיתי הפסקה. לא יכול גם וגם.
את כל הספרים שלי אני כרגע קורא בשמיעה. כלומר, הורדתי אפליקציה של icast וכל נסיעה ארוכה הופכת לקריאה מהנה. אין ספר שלוקח (לי) זמן להתרגל ולהפסיק לחפש את המגע של הדפים תוך כדי. זה חסר לי… מצד שני, אני מצליח לקרוא ספרים שרציתי מזמן ואפילו לזכור נקודות מהספר ששמעתי.
וחשוב יותר מהכל- אני לומד להיות נוכח עכשיו. פחות לברוח לעבר ולעתיד. לא פשוט אני לומד להקשיב לי. שוב ושוב, כל יום מחדש.
תמונה ראשונה laurentiu iordache
תמונה שנייה bruno azevedo
