“אתמול היה לי יום לא אפקטיבי…” היא פותחת את הפגישה. זה המשפט הראשון שהיא בוחרת להביא והבטן שלי מתכווצת. זו פגישת הייעוץ השנייה שלי איתה ואני בוחן עם עצמי מה היא בעצם אומרת לי עכשיו?
“הפגישה אתמול בבוקר הייתה בזבוז זמן” היא ממשיכה ומתארת “אני הגעתי בזמן וכל השאר? דיברו בניהם על כל מה שלא קשור”.
הבטן שלי מוסיפה להתכווץ ובתוכי הקול עכשיו בקול רם יותר אומר שעלי להיות מאוד מדויק. אפקטיבי.
אנחנו מתחילים לדבר על הפעם הקודמת.
היא עונה במשפטים קצובים וקצרים ולי בראש יש מלא שאלות לשאול את עצמי: מה אתה עושה שם? למה נראה לך שאתה יכול לייעץ לה? היא כל כך מדויקת.
ואז מתוך המחנק אצלי בגוף אני תוהה…
מנהלת שמפחיד לטעות איתה
יש מצב שזה מה שעולה גם למנהלים שלה שיושבים איתה בפגישות? הצורך להיות מאוד חדים, מדויקים, בלי לטעות בלי להתלבט בלי להיות הם?
אני מביט לשנייה וראה אותה בתוך המקום האוטומטי שלה ותוהה ביני לביני מה מצליח להוציא אותה מ”שם” מהאוטומט?
אני נזכר שיש לה שני ילדים. גדולים כבר. נשואים. ואז אני אומר לעצמי שזה הרגע. או שאני מעז ועוצר שנייה את השיח על אפקטיביות שבו אין מקום לטעות, ומעז להיות לא-אפקטיבי לשיטתה, או שאני שותק ונותן לשירת האפקטיביות להמשיך ולהדהד בחדר.
לשתוק אני לא יודע. אז אני שואל אותה לגבי האפקטיביות שלה כאימא?
וואו. כמה שניות של שקט ארוכות בחדר (זה בטח היה פחות, אבל מרגיש לי כמו דקות ארוכות) אני בקושי נושם.
היא מרימה את הראש אלי ואני כבר שומע אותה אצלי בראש מפסיקה את המפגש ומבקשת לסיים את התהליך.
היא מביטה בי ושואלת אם אני משווה בין המנהלים תחתיה לבין הילדים שלה?
אני משיב שלא. אבל… המבט שלה משתנה. היא זזה.
אני מצליח לראות שפגשתי שם מקום שהיא לא נתנה לו עד עכשיו חשיבות.
מתחילים לעבוד.
הלב שלי נרגע קצת.
הדופק חוזר לעצמו.
השיח עכשיו אחר.
ויש מקום להסתכלות נוספת על ניהול אפקטיבי.
