מחוץ למעגל

סיפרו לי שזה קורה,
חשבתי לאחרים.
אמרו לי תיזהר,
חשבתי שהם לא מבינים.
אבל יום אחד בלי להבין ממש למה,
הוציאו אותי מחוץ למעגל.
פייסבוק הודיעו לי שהחשבון שלי מושעה.

ואיתו?
התמונות, הזיכרונות, הפוסטים, התגובות, הפרגונים, המחמאות.
וגם הכשלונות.
כל מה ששיתפתי בזירה הציבורית- פרטית הכל כך מתעתעת הזו,
נעלם. ונגמר.
עברתי (או שלא עברתי, מודה שלא סגור וגם לא ממש מעניין אותי) על איזשהם כללים.
זה גם לא ממש משנה.

הממלכה הפרטית של צוקרברג

תכלס? זו דיקטטורה. של איש אחד.
אמנם חנון, שאני תמיד מתחבר לכאלו.
וגם ערכי, שזה הכי חשוב מבחינתי.
אבל בסוף? זו דיקטטורה. שלו.
ומי שלא מוכן לשחק לפי הכללים שלו?
מוצא החוצה.

הייתרונות של להסתכל מבחוץ

ויש משהו בלהיות “בחוץ” שמאפשר גם הסתכלות אחרת.
אין השוואות של חופשים או בילויים או סתם זמן איכות פוטוגני עם הבנזוג והילדים.
אין מאמרים על נושאים מרתקים שאני חייב לקרוא תוך כדי החיים עצמם.
אין תחרות על תשומת לב עם כותבות וכותבים מוכשרים אחרים
אין את הדיאלוג הפנימי אם ומתי להגיב או לפחות לסמן שאהבתי לחברים פיייסבוקים למיניהם.
יש שקט.

ומתוך השקט ראיתי את האמוק.
ומתוך השקט ראיתי את ההשוואה האכזרית הזו שלי תמיד לטובת האחרים
ומתוך השקט גיליתי שהוא גם נעים לי. מאוד. לפעמים.
ובינתיים פתחתי פרופיל אישי חדש.
פתחתי גם דף עסקי ראשון 🙂 (בכל זאת אם הוא שוב יחליט להוציא אותי, שיהיה לי גיבוי כלשהו)
מוזמנים ומוזמנות להגיב ולהצטרף אלי גם לשם ולשם…

ועד אז, מזמין את כולנו להתנתק.
קצת. מדי פעם.
ולהתמסר לכל מה שיש לנו.

אסכם את זה במשפט שראיתי בסדרת מתח חביבה (“לכודים”)

ושמאוד אהבתי:

“למה אנחנו לא יודעים כאשר אנחנו מאושרים, כמו שאנחנו יודעים כאשר אנחנו לא מאושרים?”

שיהיה לנו שבוע של ידיעה והודיה.

נ.ב
אשמח לשמוע אם יצא לכם כבר להתנתק מהפייס ושאר הרשתות לתקופה ארוכה?
איך היה? היו תובנות?