עידו הגיע לראיון מלא במוטיבציה להתקבל. ועם החיוניות, החיוך והביטחון – היה בו משהו מוזר.
ברהיטות הסביר לי כמה כדאי לקחת אותו כמדריך, אבל במקום להקשיב מצאתי את עצמי מתרכז בדרך בה הוא דיבר.
בתוך נאום שוטף וקולח, בין לבין יצא לו מין גימגום כזה לא מובן. קטעים בהם נתקעו לו המילים והיה גם עפעוף של העיניים תוך כדי השיחה. ולשנייה בודדה העיניים כמו הביטו למעלה בלי שליטה.
בסופו של דבר, נשמתי עמוק והעזתי לשאול אם הוא מתרגש במיוחד בראיון?
הוא ענה לי שלא ממש. שתקתי ואז הוא המשיך: “אבל יש לי תסמונת טורט. אז אולי לזה אתה מתכוון?”
נחנקתי.
וואו. ושוב פעם, וואו.
ושאלתי: “ומכל התפקידים שאפשריים, אתה דווקא רוצה לעמוד בפני קהל מדי יום ולהדריך?”
ועידו חייך ואמר בביטחון מלא: “בדיוק כך”.
את ההשראה הארגונית אנחנו נוטים לחפש לרוב בקרב המנהלים שלנו, בחדרי ההנהלה שבארגון. יש ציפייה כזו שהם יהיו יוצרי ההשראה בארגון. וזה נכון. לפעמים. אבל לעיתים, דווקא יהיה זה עובד אחד שיכול להאיר השראה לארגון. במקרה של עידו בעיני זוהי השראה של אומץ. האומץ להעז.
ועידו?
הוא התקבל לתפקיד והיה אחד מהמדריכים הטובים יותר שפגשתי.
