מילים של געגוע

לאימא שלי ז”ל
היה טקס כל שנה ב31.8.

לא בלונים,
ממתקים
או
אפילו ברכה מרגשת.

היא לא היתה אימא של מחוות מרגשות.

או הפגנת רגשות מדי.

היינו הולכים לישון,
אחי הגדול, אחותי הקטנה ואני.
ובבוקר?
3 ערימות היו מחכות לנו בסלון.

ערימה לכל אחד ואחת.
עם ערימת הספרים והמחברות שלו עטופות בנייר צבעוני.

ירוק או אדום אולי כחול,
כל שנה לפי מה שהיה בחנות.

הכל מתוח ומודבק.
מסודרים כמו חיילים.
מהודקים בלי טיפת נייר מיותרת.

ועל כל ספר,
וכל מחברת
מדבקה בכתב ידה
העגול, המחובר
עם השם, הכיתה ובית הספר.

כתב ידה היה
מלווה אותנו מדי יום ושיעור
כשהיינו מוציאים את
הספרים והמחברות בכיתה.

היום כשעטפתי לבנותיי הגדולות
את המחברות והספרים.
הן לא הבינו את החיוך שלי.

ולמרות
שלא ממש הצלחתי
להדק את העטיפות
והיו קצוות לא מדויקות שקצת הציצו…

חייכתי.
והתגעגעתי.

שנת לימודים של למידה וצמיחה שתהיה.
לכולנו.