יש לה הכל ליורשת העשירה הזו. ההורים שלה הקימו בעצמם את אחת החברות המצליחות ביותר בתחומן ולה, לנסיכה נותר רק להיכנס ולבחור מה תרצה לעשות שם. אבל במשרדים עם הלוגו המוכר בכל הארץ ואפילו בעולם, ישנו משרד אחד עצוב.
ירדן, קוראים לה, ליורשת. היא עם הלוק הנכון, הגיל הנכון והגישה הזו שאומרת שהכל מוכר וכלום לא ממש מרגש אותה. היא בשנות העשרים ובמבט שלה מסמנת שראתה כבר הכל.
בחדר הישיבות המעוצב, מלא שלטים מסוגננים על השולחן בקבוק ריח מסוגנן לא פחות.
אנחנו יושבים ואני שואל את ירדן:”מה הקטע? איפה את מרגישה תקועה?” היא מרימה אלי זוג עיניים עייפות ומספרת בשקט בשקט שהשעתיים הכי שמחות שלה הן כשהיא הולכת להקשיב להרצאות בספרות באוניברסיטה.
וכשאני מסתכל על כל מה שיש לה אני חושב כמה אחרים שמנסים את מזלם בארגונים דומים, היו שמחים להתחלף איתה. עכשיו.
“לא שאלו אותי. לא באמת מתעניינים אם אני רוצה ולמה אני כל הזמן כועסת ועצבנית או פשוט בורחת. ולהגיד להם שזה לא מתאים? ניסיתי. הם לא מקשיבים.”
ההורים שלה נחשבים זוג חזק ומקושר בתעשייה. הם רואים אסטרטגיה ותחזית מגמות שנים קדימה, מדייקים בתמחור ובקריאה של השוק. רק אותה, את הבת הבכורה שלהם,הם לא מצליחים לראות בכלל.
ואני חשבתי שלא משנה כמה נרצה לתת השראה לאחרים, השראה אי אפשר לתת, אם הצד שני לא רוצה גם לקבל אותה.
כמנהלים נרצה להוביל את העובדים שלנו עם השראה שתייצר ניצוץ בעיניים. אבל הרבה לפני ההשראה, עלינו לבוא עם הקשבה. הקשבה שתלמד אותנו מה מקור ההשראה עבור כל עובד באשר הוא, כל עובד שנרצה להעיר בו את ההשראה.
