“הם לא הילדים שלי. אני לא אמורה להתנהל איתם כמו ילדים, הם מנהלים מבוגרים. אם הם צריכים משהו? שיגידו לי”. היא צודקת, המנהלת הזו שאני מלווה בייעוץ אישי. מבחינתה? מי שצריך אותה? שיגיד. לא שומעים אותו? שיצעק.
היא מנהלת בכירה, מנוסה. ראתה מנכ”לים באים מבטיחים והולכים והיא נשארה. לתפיסתה היא נשארה כי תמיד סיפקה את התוצאות, המדדים, היעדים.
“אני לא אוהבת בזבוז זמן. הפגישות צריכות להיות אפקטיביות, בלי בלה בלה בלה, אני רוצה תכלס. חבל על כל דקה מיותרת…”
אני מביט בה ורואה שאכפת לה. שהיא מבקשת להיות אפקטיבית מתוך אמונה מלאה שככה, ורק ככה מתנהלים בארגון אפקטיבי.
על ילדים ומנהלים אפקטיביים
“אם הילדים שלך היו מבקשים עכשיו לדבר? להתייעץ? לשאול שאלותאו לקבל עידוד? ואת יודעת שזה לא יקדם אותם מבחינתך, היית אומרת להם שזה לא לעניין ולא רלוונטי?מבקשת מהם להפסיק את השיחה הזו, כי היא לא אפקטיבית?”
היא מרימה את ראשה מהמחשב שהיא מציצה אליו מדי פעם בפגישה שלנו (אפקטיביות אמרנו?) ומבטה ציני, משועשע וכועס בו זמנית… “אתה באמת משווה בין המנהלים שלי לילדים שלי?”
“אני לא. אבל את יכולה לראות את ההקבלה לכך שלפעמים, רק לפעמים הכפיפים שלנו מחפשים מענה שאולי אינו אפקטיבי או מקדם אבל הוא צורך. אנושי. לתשומת לב, להנחיה, להתייעצות, למילה טובה?”
היא שותקת.
ואני מעז להמשיך מעט ולהציע אפשרות: “ואולי דווקא מתוך הזמן הלא אפקטיבי במלוא מובן המילה ניתן לייצר חיבור אליך כמנהלת, לייצור מחויבות ונאמנות אליך ולערכים שלך?”
היא נושמת עמוק. ומבטיחה לחשוב על זה. היא תקדיש לזה זמן. זמן חשיבה אפקטיבי לניהול שלה.
