תגיד , אימא שלך יודעת שאתה כזה?

“זהות של בושה”
שנים לקח לי להבין שמה שחוויתי היה “זהות של בושה”.
היא ליוותה אותי בגיבוש הזהות שלי כהומו עד שהייתי בטוח שהיא כל כולי.
שאין עוד אמיתיי חוץ מזה שאני הומו.

כיום כמטפל אני פוגש ומלווה מטופלים שחיים חיים שלמים כשבתוכם אותה “זהות של בושה” והם נשלטים על ידה. הם מגדירים את עצמם לפי המשקל שלהם “אני שמנה”,
לפי ההשכלה “יש לי בקושי בגרות”, מקום העבודה “אני כולה פקידה” או המגורים “אני משכונת עמל”.
ואת המרכיב הזה בזהות שלהם הם לא מעריכים. להיפך, הם מתביישים בו.

זו יכולה להיות “זהות של בושה” שהם קיבלו מההורים שלהם “אתה בחיים לא מצליח להתמיד במקום אחד”,
או מבני הזוג “לא חבל שתמשיכי לאכול?”
וזו יכולה להיות זהות שהתקשורת, החברה או הסביבה גרמה להם להתבייש בה.

זו יכולה להיות “זהות של בושה” שהם קיבלו מההורים שלהם “אתה בחיים לא מצליח להתמיד במקום אחד”,
או מבני הזוג “לא חבל שתמשיכי לאכול?”
וזו יכולה להיות זהות שהתקשורת, החברה או הסביבה גרמה להם להתבייש בה.

חשוב לזכור ולהבין:
אנחנו לא נולדים עם בושה! מלמדים אותנו שיש לנו משהו להתבייש בו.
המחיר שלה הוא עצום: בריאותי, נפשי, כלכלי, זוגי, חברתי, ערכי, מוסרי ועוד.

לכבוד חודש הגאווה כתבתי בבלוג שלי כמה נקודות חשובות שנכונות
לכל מי שמחזיק.ה בתוכו “זהות של בושה” כזו או אחרת
(נראה לי שזה די נוגע לכולנו, כל אחד.ת והטריגר שלו):
היא יכולה להיות זמנית או קבועה, עוברת בירושה, עולה במצבים חדשים ויש מודל שמסביר אותה.
רוצים להבין קצת יותר מה זה אומר ובעיקר, איך מתמודדים נכון?

אז הנה כמה נקודות חשובות לדעת לגבי “זהות של בושה” ודרכי התמודדות איתה:

1. זהות של בושה יכולה להיות זמנית. לדוגמא: פוטרתי מהעבודה, מצבי הכלכלי/ משפחתי השתנה ולא מבחירה, המראה שלי השתנה (משקל, שיער, משקפיים, עור… הרשימה אינסופית) ויכולה להיות קבועה כמו: נטייה מינית, גיל, מצב משפחתי (בחירה שלא להביא ילדים, הימצאות בזוגיות אלימה, חזרה בתשובה, הילד שלי דחוי חברתית), מצב בריאותי ועוד.

2. היא עוברת “בירושה” לסביבה הקרובה – והמון פעמים ככל שאני מתבייש בה, ככה גם הסביבה הקרובה אלי עלולה “להידבק”. ילדים שמתביישים במרכיב מסוים בזהות של הוריהם, אחים שמתביישים באחים שלהם, בן זוג שמתבייש בבת/בן הזוג ועוד (“אימא שלך יודעת?”).
לפני שבתי הבכורה נולדה, קיבלתי החלטה שלא יהיה מקום בחיי שבו לא יודעים שאני “הומו”. המחשבה על כך שאוריש לבנותי את הבושה שלי בזהות ושהיא תתבייש בזהות שלה כ”בת של” היא כל כך בלתי נסבלת מבחינתי, שזה תמיד דירבן אותי לספר, לא משנה כמה פחדתי מהתגובות.

3. “זהות של בושה” תעלה מחדש בעיקר במצבים חדשים: עבודה חדשה, חברים חדשים, סביבה חדשה ועוד. כל היכרות עלולה להיות טריגר לחשיפתה ואז, שוב אני עלול לחזור להיות אותו ילד בן 13 שמחכה לקבל אישור שהוא “כמו כולם”, גם כשהוא אחר. וכל עוד האישור הזה לא מגיע התחושה של חוסר ביטחון הולכת וגדלה.
גם היום כשאני מציג את עצמי ומספר שאני הומו יש לי עדיין כמה שניות שאני סורק במהירות שיא את מי שמולי, מחפש רמז של חיוך או מבט שמשדרים לעג ושיגרמו לי ללבוש את “השריון הרגשי” ולהגן על עצמי מהכאב הזה.
השאלה הזאת: “אימא שלך יודעת?” מחלחלת.

4. ההיפך של “בושה” הוא “קבלה” ולא דווקא “גאווה” (גאווה היא סופר חשובה בתהליך, אך אינה היעד הסופי בהכרח לכולנו). כשהנקודה של מה שהתביישתי בעבר כבר לא מהווה “מבחן” עבורי לזהות מי אוהב או לא אוהב אותי, מי מסכים או לא מסכים איתי. אני מכיל בתוכי את השונות שלי בלי הצורך לקבל “אישור” בכל פעם או בלי הצורך “להתחבא”. אני חי בקבלה עצמית ותחושה שהכל “פשוט” בתוכי במרכיב הזהות הזה.

5. המודל של “בנייה וגיבוש זהות” כולל ארבעה שלבים:

א. הדחקה ובריחה– שלב בו אני “אנטי” לכל מה שהזהות הזו מייצגת עבורי. אני יכול לרדת ולהעליב אחרים, להיות ביקורתי ושיפוטי כלפי אנשים שאני מזהה כשייכים לאותה זהות שאני לא מקבל בתוכי.

ב. סקרנות, למידה בסתר, התיידדות עם הזהות. שלב בו אני מתחיל להכיר ברמה כזו או אחרת את המרכיב הזה בתוכי. אני קורא עליו, מחפש דמויות השראה, מתחיל לבחון את התגובה של הסביבה שלי לזהות הזו ועדיין לא מזדהה “ככזה”.

ג. גאווה ומיסיונריות. אני מאמץ לחיקי את הזהות שלי, מחצין אותה ומגדיר את עצמי באמצעותה. בשלב הזה אני הופך להיות מיסיונר-מפיץ ומספר לכולם שהם צריכים להיות כאלו בעצמם. יש לי סובלנות נמוכה ושיפוטיות גבוהה לכל מי שאינו “כזה”. זה יהיה החוזר בתשובה שרוצה להחזיר את כולם, הלסבית שבטוחה בעצם כולן מסביבה לסביות בפוטנציה, ההוא שגילה את הטיפול, מספר שהוא מטופל ורוצה לשלוח את כולם לטיפול ועוד שכאלו.

ד. קבלה– מרכיב הזהות הופך להיות “עוד מרכיב” בזהות של מי שאני ולא “כל” מי שאני. יש מקום לאנשים להיות אחרים, יש הבנה שאנשים עוד לא כאלו מתקדמים בתהליך. אני עצמי מורכב מעוד איכויות, יכולות, תכונות ולא “רק”. הזהות שלי הופכת להיות רב-גונית יותר ופחות חד-מימדית. מה זה משנה אם אימא שלך יודעת?

6. המודל של גיבוש הזהות מתרחש לאורך חיינו סביב כל מרכיב בזהות שלנו באופן נפרד. יש כאלו שנותרים שנים רבות, אפילו כל החיים, בשלב מסוים ולא מגיעים למקום של “קבלה”.

7. מניסיוני האישי- שלב הקבלה הוא השלב בו החוויה מול המרכיב הופכת להיות “פשוטה”. אין בי צרך לחנך את כל העולם או לשנות אותו. יש לי יכולת לשאת, ברמה כזו או אחרת כמובן, אנשים שמרגישים אחרת, מבלי לחוות בושה. ואז קורה תהליך נפלא. ככל שאנחנו חיים עם המרכיב הזה בתוכנו יותר בקבלה, כך גם הסביבה מגיבה אלינו. בלי להתגונן, בלי להתנצל, בלי לחנך. פשוט.

8. והכי חשוב! היא ניתנת לטיפול. זהות של בושה היא לא הכרח. אפשר לשנות אותה. תמיד! אל תמשיכו להתבייש במי ובמה שאתם, לא משנה מה. התנועה מתחילה בתוכנו והיא אפשרית ממש עכשיו.

אמיתיי דוידזון טבת
מטפל רגשי-תעסוקתי

כותרת הפוסט – אימא שלך יודעת שאתה כזה

קליניקה במושב מזור (בין פ”ת ליהוד) ובזום
נייד: 052-362831
www.amitaidt.co.il

פוסט: “אימא שלך יודעת שאתה כזה?”