היה זה הילד הקטן שאמר לכרובי לפני שנים את המשפט האלמותי ברחוב סומסום: “אני לא רוצה להיות כאן, אני רוצה להיות שם” ובתכלס? אני לא. עוד לא “שם” וכבר לא ממש “כאן”.
אז יצאתי לאור עם היותי יועץ ארגוני- רגשי (השם עדיין בהרצה, פתוח להצעות נוספות) שזה יועץ ארגוני שמשלב בתהליכי ייעוץ גם כלים של רגש ורוח כמו תיקשור וקלפים.
במקביל העברתי כבר שתי סדנאות של “פותחים דלת להשראה” והן היו באמת כיפיות. סדנאות אחרות במובן הכי אינטימי, מפיל אסימונים וגם פרקטי שיש. (נשבע שלא המצאתי. אלו פידבקים שקיבלתי ממשתתפות בסדנאות)
“טוב, נו, אז מה הוא מתבכיין ומפרסם את עצמו תוך כדי? יאללה קשקשן”, אתם בטח חושבים או לפחות אני מדמיין שאתם חושבים ואומרים לעצמכם.
ואני? לא מקטר. נהפוך הוא, לגמרי מודה.
אבל גם מאוד מבולבל.
כי בין העשייה הזו שעכשיו נוצרת, עדיין יש שלוש בנות, בית ובעל וצריך להביא לחם וחלב סויה הביתה. אז אני גם מנחה ומייעץ סדנאות ומלווה מנהלים בתהליכי שירות, מכירות וניהול.
ופה? נוצר לי מין פיצול שכזה בתוכי.
באחד הימים לאחרונה העברתי סדנאות שירות בארגון גדול למנהלים ותיקים. אלו סדנאות מאתגרות בנושא שמעורר המון ציניות בדר”כ והתנגדויות כי “מה אתה יכול ללמד אותי על שירות? אני פה בארגון כבר שלושים שנה וראיתי מלא יועצים כמוך, אז תעזוב אותי באימא שלך”. אלו התנגדויות אצל רבים מהעובדים, בלי קשר לדרג וותק. אז עם קבוצה של מנהלים ותיקים? בכלל תענוג.
ובמקום הזה לנסות ולפגוש אותם ולייצר קצת פחות ציניות ולפתוח פתח לחשיבה אחרת על שירות בשלב הבא כחלק ממערכות יחסים, שירות כיצירה של חוויה רגשית ללקוח… וזה? מסר מאתגר לנסות להעביר מבלי שיעורר ציניות.
אז אחרי 2 סדנאות כאלו ברצף כשאני מנסה להיות ציני מחד וקשוב מאידך, לשים גבולות ועדיין לתת מקום לשיח ולהתנגדויות אני מסיים את הסדנא עם כל החושים של ההנחיה, של היעוץ בתוכי “ערים”.
ומשם? נסעתי לתל אביב, לפגישת ייעוץ ארגוני- רגשי עם רואה חשבון שמתלבט אם לפרק את השותפות המורכבת שלו עם השותפה השנייה במשרד. הוא פנה אלי בהמלצה והתחבר כי אני מבין ארגונים ותהליכים וגם מגיע עם כלים של ייעוץ רגשי עם תיקשור וקלפים.
הגעתי לפגישה בלי נשימה.
אז עצרתי בקפה ארומה שיש מתחת לבניין שלו לשתות שוקו סויה, לנשום שנייה לפני שמתחיל.
הגעתי לבניין משרדים מפולצן במרכז תל אביב (עם שומר, לובי וכל השאר) ואני עולה עם ערכת הקלפים שלי 😊 נכנסתי למשרד רואי חשבון “קלאסי” עם המון יצירות אמנות על הקירות, שטיחים עבים ורהיטים כבדים. לוחצים ידיים ואני מתיישב מולו.
וכשאני אומר מולו הכוונה שיש בנינו שולחן ענקי של רואה חשבון (עם משחק שולחן כזה מכדורי כסף תלויים מתנדנדים עליו) ומסמכים ותיקיות משני הצדדים וקיר מלא תעודות ותארים.
ועכשיו “בוא נתחיל” אלק. איך פותחים בקלפים כשהוא יושב על הכיסא הענקי הזה מהצד השני של השולחן? אין לי שמץ.
ואני חושב תוך כדי שזו (עוד) סיטואציה הזויה שלא חשבתי שאמצא את עצמי והנה, גם זה קרה.
בפגישה הוא רוצה לשמוע את דעתי ואני מרגיש איך היועץ הארגוני שבי משתלט על השיחה… ממשיך את הקו של הסדנאות מהבוקר. אבל משהו בדיאלוג בנינו לא פוגע. “הוא לא הזמין אותך פה בשביל ייעוץ ארגוני רגיל, הוא רוצה לשמוע גם מעבר” אני מזכיר לעצמי שוב ושוב. תנשום עמוק, הכל טוב.
אני מציע שנעבור לקלפים ופה מתחיל לו הקסם. אני פוגש את האדם האמיתי שפגשתי דרך הקלפים שהוא בוחר ולא את הפלקט שראיתי ומודה שהתבלבלתי קצת עם המשרד המעוצב וכל התפאורה.
ופגשתי בנאדם בודד. איש עם המון עוצמה ואש בתוכו שלמד לסמוך רק על עצמו ועכשיו עובר שינוי בתוכו ולא יודע איך להתמודד עם זה. והקלפים נתנו לו כלים במה לבטוח, את מה לשחרר ואיך להתקדם הלאה למקום שיהיה נכון בעבורו היום. כי מי שהוא היה ומה שהוא עשה עד עכשיו זה אחלה, אבל הוא בשינוי ועליו להקשיב ולהשתנות בהתאם.
הוא קיבל ממני גם המלצה לגבי השותפות שלו.
סיימנו את הפגישה והרגשתי מותש. נרגש ומותש גם כן.
הרגשתי שאני עוד לא “שם” יועץ ארגוני-רגשי לגמרי וכבר לא ממש “פה” יועץ ארגוני קלאסי.
יש המון אנרגיה שיוצאת במקומות האלו של שינוי.
כשאתה עדיין לא באוטומט ולכן עוד לא יכול לנהוג בחופשיות בדרך החדשה שיצאת אליה ואתה כבר לא רוצה לנהוג בדרכים הישנות שאתה מכיר אבל משתעמם מהן כל כך.
בדרך הביתה ראיתי שאני בעוד מקומות כאלו של “שם” ו”כאן” במקביל. יש לי בלוג חדש ושווה ועדיין לא גמור, כי אני עוד לא יודע לכתוב בדיוק מה ומי אני עכשיו. הוא יפה וצבעוני והרבה יותר נגיש אבל עוד לא מוכן. מצד שני אני גם מרגיש שהבלוג שלי הישן כבר לא ממש מדויק לי ועובדה, אני כבר מלא זמן לא כותב בו.
אז אני לא כותב ומפרסם בבלוג החדש בגלל שעוד לא מצאתי את המיתוג והמוצרים שלי עד הסוף וכבר לא מתלהב וכותב בבלוג הישן כי הוא מרגיש לי שהוא לא מעודכן עבורי.
והמקום הזה של שינוי אם בתודעת השירות או בארגז הכלים הוא מקום מורכב.
הוא כולל התרגשות של “חדש” ופחד לעזוב את “הישן”. יש בו הבטחה של “הכל אפשרי” וסימני שאלה של “מה יהיה”? והכל נכון. גם וגם.
אין לי איזו שורת מחץ לסיים איתה. אני מרגיש שהעשייה עכשיו היא שמייצרת תנועה ומתוך התנועה יבוא הדיוק שלי. כל שנותר לי, וזה כל כך לא פשוט, הוא להיות סבלני עם השינוי הזה.
אשמח למחשבות וטיפים איך אתם מתמודדים עם שינויים ומצבים של שינוי?
נ.ב.
מצרף את הקטע הבאמת מצחיק מרחוב סומסום, (כי הוא התנגן לי בראש כל הכתיבה) השנים שעברו מאז עשו לו רק טוב לדעתי. מה אומרים?
