למה הגעת אלי?
המטופל שלימד אותי להגיד "לא"
אושיק היה בן 56.
אחרי עשרים וחמש שנים הוא פוטר מחברה משפחתית ומצא את עצמו בלי כלום, בלי קצה חוט, אבוד.
אשתו חשבה שהוא צריך לבוא אלי לטיפול.
היא התקשרה וביררה איתי, אמרה “שאין ברירה, הוא חייב לעשות משהו עם עצמו. ככה אי אפשר”
היא סיפרה שלחצה עליו, הכריחה אותו, והוא הסכים.
ביקשתי ממנה שהוא לפחות יתקשר לקבוע פגישה בעצמו
ואיכשהו זה קרה. הוא התקשר וקבענו.
כשהגיע, הוא ישב מולי בפגישה סגור, מכווץ, כולו בהתנגדות.
היה ברור שהוא לא רוצה להיות בשום תהליך.
למה הגעת אלי?
לקח לו זמן להודות שהוא עדיין מתאבל על המקום שהיה לו.
הוא כבר ראה את עצמו יוצא לפנסיה או לפחות מתקדם הלאה והנה ביום אחד הכל נגמר.
ואין לו, אין לו כוחות לנוע מפה הלאה.
כולו מוצף כעסים על מי שפיטר אותו.
מהר מאד הבנתי שזה לא יעבוד.
הסברתי גם שהוא לא ימצא ככה עבודה, לא כשהוא מגיע כבוי וכועס ובלי ניצוץ של תשוקה בעיניים.
הוא שתק כמה דקות וסיימנו.
בפגישה לאחר מכן הוא הגיע ואמר שהחליט שזו תהיה הפגישה האחרונה שלנו:
“הודעתי לאשתי שאין טעם להמשיך בטיפול. שאני לא באמת רוצה להיות פה ושחבל על הזמן והכסף”
הוא צדק.
טיפול הוא תהליך שדורש עבודה מצד המטופל.
לא ניתן להגיע לצפות שהשינוי יקרה מעצמו.
אושיק אמר בסיום הפגישה שהוא רוצה לנסות ללכת בדרך משלו.
להיות עצמאי.
ביטחון עצמי או פחד?
הרגשתי איך המקום של הפחד להיפגע מנהל אותו כעת ומונע ממנו לנסות באמת
אבל גם ידעתי שזה תהליך שעליו לעבור בעצמו.
עבורי זה כאב להבין שטעיתי. שאכזבתי את אושיק, את אשתו.
למדתי –
שלא נכון להתחיל טיפול כשבצידו השני של הקו
יש אדם עייף, מותש, רוצה רק “כדור קסם” שיגרום לעבודה או לפתרון להגיע
ולא מוכן (לפעמים לא יכול עדיין בשלב בו הוא נמצא) לעבור את הדרך.
היום עוד בשיחת הבירור אני מקפיד להסביר ולבדוק עד כמה יש “רעב” למצוא את התשובה
בתהליך של בירור ולמידה משותפת.
כי אם לא? זה פשוט לא יצליח
והשאלה למה הגעת אלי? חשובה מאוד!
מאז אני מתחיל כל שיחת בירור (וגם כל תחילת טיפול ) בשאלה “למה הגעת אלי?”
ואם התשובה בסגנון “אשתי הכריחה אותי”, אני לא לוקח את זה.
אבל כשאני מזהה את הניצוץ?!
אני כבר יודע שביחד נתחיל לסלול את הדרך.
